<h1>מגן אבות להמאירי — הענין החמשה עשר</h1>
<h2>דף לז.</h2>
נהגו עוד בגלילות קאטאלוניא לכתוב בשטר מלוה שבין ישראל לחבירו על מנת שלא ישמטנו בשביעית ומפני שהם סוברים ששביעית לענין השמטת כספים נוהגת בזמן הזה מדברי סופרים ומצריכים תנאי כדי שלא תהא שביעית משמטתו וכדאמרי' (מכות ג':) על מנת שלא תשמטנו שביעית הרי שביעית משמטתו כלומ' שאינו יכול לבטל דין שביעית בתנאי ע"מ שלא ישמטנו הוא בשביעית אינו משמט, שכל תנאי שבממון קיים אפי' בשל תורה והרי הוא כמחייב עצמו בממון שלא חייבתהו בו התורה שהוא חייב.
והיו מתמיהים עלינו על שלא (היו) [היינו] נוהגים כך, והיינו בעיניהם כתוכפין ממון שלא כדין ונשאו ונתנו עמנו בה, והיו מביאין אותה ממה שראו בגמרא של גטין (ל"ז.) רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי ר' יוחנן מסר מילי לר' חייא בר אבא אמר ליה צריכנא מידי אחרינא אמר ליה לא צריכת והרי חכמים אלו אחר חרבן בית שני היו (ואלמלא) [ואלמא] שנוהגים היו השמטת כספים עד שהיו מזקיקים את עצמם למסירת דברים. וכן מאי דאמרינן במס' ע"ז האי דלא ידע בכמה שני בשבועה קאי לשיילה לתנא (קמא) [כמה] חשיב, והרי התנא מונה לחורבן הבית אלמא שנוהג היה דין שביעית אף לאחר חורבן.
נמתי להם אדרבא זו של גיטין מוכחת שאין שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בחיוב אפילו מדברי סופרים, שא"כ היאך היה מספיק להם מסירת מילי אהדדי, וודאי לדיינים הקבועים היו צריכים למסור, וכדאמרינן [שביעית פ"י מ"ג ומ"ד] מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני וכו'. וודאי רב אשי היה הדיין הקבוע, והם לא היו מוסרים [לרב אשי] אלא התלמידים היו מוסרים זה לזה, ואף זו של ר' יוחנן לא היה דיין קבוע שא"כ למה היה הוא שואל צריכנא מידי אחרינא, אלא שבודאי לא היו נוהגים בכך דרך חיוב אלא מדת חסידות היתה בהם שהיו דיני תורה מורגלים בפסקיהם והיה מספיק להם דבר מועט לזכר בעלמא, שהרי איסור עבודת קרקע לא היתה נוהגת בשום מקום אחר החורבן ואעפ"כ אמרו אל תאכל ספיחי כרוב בשביעית דרך חסידות לזכר בעלמא. ואף מה שאמרו (גטין ל"ז:) באבא בר מניומי דאסיק ביה רבא זוזי ואייתינהו נהליה בשביעית וא"ל משמט אני ושקלינהו ואזל אתא אביי אשכחיה דהוה עציב וא"ל אמאי עציב מר וא"ל הכי והכי הוה [מעשה] ואזל לגביה א"ל אמטית ליה זוזי למר א"ל אין א"ל ומאי אמר לך א"ל משמט אני א"ל ואמרת ליה אעפ"כ א"ל לא א"ל וכו' אמטינהו נהליה ואימא ליה אעפ"כ וכו' אזל ואייתי ליה זוזי א"ל אעפ"כ שקלינהו רבא. וודאי אם מדין חיוב היה נוהג לא היה עציב בכך שא"כ הרי היה מקיים בעצמו השמר לך פן יהיה דבר וגו' (דברים ט"ו ט') ואף זו של ע"ז (ט':) מוכחת כן (שלא) [שלו] היתה נוהגת מתורת חיוב לא היה דין שביעית נעלם משום אדם עד שיצטרך ליתן בו דרך למצוא החשבון, שאף קטנים שבעריסה היו יודעים אותו מצד השמטת ההלואות, אלא שלא היו נוהגים בו אלא חסידים ואנשי מעשה, ולמדת חסידות ולזכר בעלמא היו נוהגים כן לא מתורת חיוב. ואף מדברי סופרים וחסידות זו לא היה לו מקום לזמן ארוך, אלא (שכל) [לכל] זמן שקבעו חכמי(ם) ישראל ישיבות בסמוך למקומות של א"י ואף במקומות שהיו סביבות א"י כענין האמור בתרומה ומעשרות, וזהו ענין האמור בע"ז האי מאן דלא ידע וכו' הא בזמנים הללו וכ"ש במקומות הללו, כלל וכלל לא.
ובאמת יודע אני שהרבה מפרשים נוטים לומ' כדבריכם אלא שאף אנו רבים אשר אתנו מהגאונים והרבנים, והרני מוסר לכם עיקרי הדברים שמחלוקת זו תלויה בהם ומאיזה טעם אנו מכריעים לומר שאין שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה כלל, ואף אני מודיע לכם דעת החכמים שנוטים לשטה שלכם ומאיזה טעם הם נוהגים בה זמן הזה ואח"כ נדון ונראה למי דומה.
הנה אמרו במשנה (גטין ל"ו) הלל תקן פרוזביל מפני תיקון עולם, ופירשו בגמרא שראה העם שנמנעים מלהלות זה את זה והיו עוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', עמד והתקין להם פרוזביל, ושאלו בה (נ)מי איכא מידי דמדאורית' משמט והלל התקין דלא משמט, אמ' אביי בשביעית בזמן הזה, ורבי היא דתניא וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים ורבנן תקון דתשמט זכר לשביעית, וכיון שראה הלל שנמנעו מלהלוות עמד והתקין פרוזביל, ושאלו עוד בה ומי איכא מידי דמדאוריתא לא משמטא ותקנו רבנן דתשמט אמ' אביי שב ואל תעשה שאני. למדנו מכאן שדין פרוזביל לא נתקן אלא להשמטה דרבנן, ורבא תירצה משום דהפקר בית דין הפקר ויש מפרשים בה דאתרוויהו קא מהדר כלומ' אף בזמן שיש השמטה מן התורה דהיינו בזמן שאתה משמט קרקע תקון פרוזבול כי היכי דלא תשמט ומשום דהפקר ב"ד הפקר ואף בזמן שאין השמטה מן התורה כגון בזמן הזה תקינו רבנן דתשמט משום זכר שביעית דהפקר ב"ד הפקר, ונמצא לדעת רבא שהשמטת כספים פרוזביל מועיל בה אף לזמן שיש בה השמטה מן התורה והרב רבינו משה ז"ל (הלכ' שמיטה פ"ט הט"ז) פסק כאביי ושאין פרוזביל מועיל לזמן שהשמטתו מן התורה. ורבים תמהו עליו ומן הכלל הידוע אביי ורבא הלכה כרבא. ואף הרב המובהק ר' אברהם בר דוד ז"ל הגיה עליו בזה בהגהותיו ומ"מ נראה לי כדעת הרב רבינו משה ז"ל, ומפני שלדעתי תירוצו של רבא לאו אבעיא קמא קא מהדר דבעיא קמא דקא בעי ומי איכא מידי דמדאורית' משמט ותקין איהו בפרוזביל דלא משמט אאוקמתא קימא, כלומ' דדוקא בהשמטה דרבנן אבל (סופא) [סיפא] דקא בעי אעיקר תקנתא דרבנן היכא תקינו דתשמט דתריץ בה אביי דשב ואל תעשה שאני, תריץ בה איהו דמשום דהפקר ב"ד הפקר במקום שאין בו ביטול מצוה, אבל במקום שיש בו בטול מצוה כגון בזמן שמשמט מן התורה דלתקין דלא תשמט, לא, וא"כ כל שהוא ראוי לישמט מן התורה לא תיקן בו דין פרוזבל כדי שלא להשמט.
והנה יצאנו מכונתינו ע"י גלגול, והכונה היא שבשמעתו של ר' מצינו שאין השמטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שאתה משמט קרקע, ר"ל חזרת שדות לבעליהם והיינו בזמן שהיובל נוהג, ובזמן שאי אתה משמט קרקע כגון בזמן שאין היובל נוהג, אי אתה משמט כספים, אלא דרבנן תקון דמשמט שלא תשתכח תורת שביעית, אלא שמ"מ אף בזמן שאין יובל נוהג נוהגת שמטת כספים מדבריהם.
וכן מצינו בירושלמי (ירושלמי שביעית פ"ט דף ל"ט:) בהדיא בזמן שהיובל נוהג שמטת כספים נוהגת דברי תורה פסקו היובלות שמטה נוהגת מדבריהן והדבר ידוע שבבית שני לא היה יובל נוהג, שהרי יובל תלוי בזמן שכל יושביה עליה, והרי כבר גלו עשרת השבטים ולא חזרו, ואף בבית ראשון משגלו שבט ראובן ושבט גד לא נהגו ביובל, וא"כ אף בבית שני לא היתה שמיטת כספים נוהגת מן התורה אחר שלא היה יובל נוהג בה, ומה שאמרו בערכין (ל"א: במשנה) בענין בית בבתי ערי חומה בראשונה היה נטמן כל י"ב חדש כדי שיהא הבית חלוט לו עמד הלל והתקין שיהא חולש מעותיו ללשכה, ויהא שובר הדלת ונכנס. אלמא דין בתי ערי חומה היה נוהג בזמן הלל שהיה בבית שני, ואין דין בתי ערי חומה אלא בזמן היובל, אף זו מדרבנן כשמטת כספים שנוהגים היו בכל דיני יובל מדברי סופרים, ואם [כן] בבית שני לא נהגה שמטת כספים מן התורה אלא מדרבנן ולאותו זמן ר"ל לזמן בית שני תיקן הלל את הפרוזבל שהרי הלל בזמן בית שני היה וכמו שאמרו (שבת ט"ו:) הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה.
ומה שאמר בתירוץ השאלה אמר אביי בזמן הזה ורבי היא, לא בזמן הזה דוקא ר"ל בזמנו של אביי או של רבי שהוא לאחר חורבן אלא לזמן בית שני, והאי דקרי ליה בזמן הזה לענין שאין יובל נוהג הוא, הא בזמן הזה לגמרי ר"ל לאחר חרבן אין שמטת כספים נוהגת כלל אפי' מדרבנן ואין צריך לה לפרוזבל ולא לתנאי שלא ישמטנו בשביעית. זו היא שטתינו. ובאמת קצת רבני צרפת שאתם נמשכים אחר שטתם מפרשים שמועתו של רבי בזמן הזה דוקא, אבל בבית שני לדעתם היתה שמטת כספים נוהגת מן התורה, מפני שהם סוברים שיובל נהגו בה ומההיא דכתבינן בבתי ערי חומה בראשונה היה נטמן כל י"ב חדש וכו', אע"פ שלא היו כל יושביה עליה הרי אמרו (ערכין ל"ג.) ירמיה החזירן ויאשיהו מלך עליהם, ואע"פ שבימי עזרא לא עלו כולם, מ"מ מכל השבטים עלו וכל שאין שם חסרון שבט כל יושביה עליה קרינא ביה, וא"כ בזמן בית שני היתה שמיטת כספים נוהגת דבר תורה, וא"כ בזמן הזה דקאמ' פירושו לאחר חורבן בית שני דהיינו בזמן הזה דוקא ומדברי סופרים מיהא נוהגת וזו היא שיטה שלכם. ואע"פ שהלשון מוכיח מעט כדבריכם מדקאמר רבי ואביי בזמן הזה ומשמע דאזמן שלהם קיימי דהיינו לאחר חורבן בית שני, ועליה קאמר דמן התורה אינה נוהגת, אעפ"כ כשתעיינו בדבר הרבה מתקשים בפירושם. חדא דא"כ רבנן דפליגי בהדי רבי סבירי להו דשמטת כספים נוהגת בזמן הזה ר"ל לאחר חורבן מדאוריתא, וזו לא מצאנו מי שאומר כן, ועוד שבכל התלמוד אמרו שבבית שני לא היו כל יושביה עליה. ומה שאמרו שירמיה החזירם אף הם חזרו למקומם הראשון ונשתקעו שם ולא עלו לבבל עד שתאמר שבימי עזרא עלו, שהרי מפורש בכתוב בהדיא ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימין ירושלים (עזרא י' ט') אלמא שלא חזרו אלא שני שבטים. והרי אף בענין חלה אמרו (כתובות כ"ה.) שבבית שני לא היה חייובה אלא מדרבנן דכתי' כבואכם בביאת כלכם ולא בביאת מקצתכם, וכן הרבה בתרומה וכן במעשרות לדעת הרב רבינו משה ז"ל (פ"א הלכות תרומה הכ"ו) שכתב כן בהלכות תרומות ומעשרות וכן בהלכות בכורים (פ"ה ה"ה) ושאר מתנות כהונה לענין חלה, ואע"פ שהרב ר' אברהם בר דוד ז"ל חלק בה בהגהותיו (הלכ' תרומה פ"א ה"ו) לענין תרומות ומעשרות ומשום דסבירא ליה למפסק כר' יוחנן דאמר ביבמות (פ"ב.) תרומה בזמן הזה דאוריתא, מ"מ אף הוא מודה בה בחלה ומדין ביאת כולם. ומ"מ בזמן הזה ממש ר"ל לאחר חורבן בית שני לא היו נוהגים בתרומות ומעשרות אף מדבריהם ואע"פ שחלה נוהגת, כבר כתב רבינו יצחק דתרומות ומעשרות לא שכיחי בכל בית ובית אלא בבני אדם שיש להם שדות וכרמים, ולא גזרו שלא תשתכח תורת תרומה ומעשרות אלא בא"י ובמקומות הסמוכים לה, אבל בחלה שמצויה בכל בית ובית תקנו להפריש חלה שלא תשתכח. וכן במציעא [פ"ט ע"א] אמרו שמעשר אינו נוהג בחוצה לארץ וכ"ש בהשמטת כספים. ועוד ראיה שהרי הלל בעל התקנה בבית שני היה ושאלו בסוגיא זו לדריה הוא דתקנן או לדרי עלמא, כלומר אף לדרי עלמא, ופשוט הוא מיהא שלדורו תקן, ואם כדבריהם שמן התורה היתה נוהגת (ו)אין פרוזביל מועיל בה. וא"ת ששאלה זו לדעת רבה נשאלה בהפקר ב"ד הפקר ואף במקום מצוה כדרך שפרשנו למעלה לדעת קצת מפרשים, אבל לאביי דאוקמה בשביעית בזמן הזה ודאי לדרי דעלמא תקין ולא לדריה ומפני שיודעים היו שיחרב, וכדאמרי' במס' נזיר [ל"ב ע"ב] נהי דידעין [להון] דיחרוב ואימת חריב יומא מי ידע, מ"מ הרי אמרו שלא תקן אלא מפני שראה העם נמנעים מלהלוות, ולדבריהם מה תקן והרי לא היה הפרוזבל מועיל לדעת אביי לאותו הדור. ועוד היאך היה מתקן לעתיד ופותח פיו לשטן לומר בית המקדש יחרב ויצטרכו לתקנה זו ודיה לצרה בשעתה, אלא (אי מספק) [אין ספק] שבזמן בית שני לא היתה נוהגת מן התורה אלא מדברי סופרים ואחר החורבן לא היתה נוהגת כלל אף מדברי סופרים וכשיטתינו.
ועוד ראיתי מי שפירש בשיטה שלכם שזה שאמרו בשתי שמטות הכתוב מדבר וכו' בזמן שאתה משמט קרקע וכו' מעבודת קרקע קאמר ולא מחזרת קרקע לבעלה, ואסור עבודה מיהא לדעתם נהגו בה מן התורה בבית שני שאין זו תלויה בישיבת כלם, ובזמן הזה דקאמר לאחר חרבן. ואי אפשר להעמידה, חדא, דהא דלדרי תקון מהא קשיא כדכתיבנא לה. ועוד ראיה גמורה לסתירת דבר זה שהרי במס' מועד קטן (מו"ק ב':) הביאוה לשמועה זו על עבודת קרקע. דתני התם המשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש, רב יוסף אמר משום זורע, ומקשי עלה תנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית בשלמא מועד משום טירחא היא ובמקום פסידה לא גזור רבנן אלא בשביעית מי שריא, ואוקמה אביי בשביעית בזמן הזה ור' (חייא) [היא] אלמא איסור עבודת קרקע ושמיטת כספים בחדא מחתא הוא ובזמן שאי אתה משמט קרקע דקאמר לא על עבודת קרקע נאמרה אלא על חזרה ביובל. ונמצא הדבר מוכרח כשיטתנו ששמיטת כספים ועבודת קרקע לא נהגו בבית שני אלא מדברי סופרים, ואחר חרבן אף מדברי [סופרים] אינו נוהג, ואף לכשתאמר שנוהגות, דוקא בסביבות ארץ ישראל ובזמן קביעות ישיבות באותם הארצות לזכר בעלמא וזהו עקר הדברים.
ואף אצלי ראיה לזה שאלו היתה שביעית נוהגת בהדיא היאך נזדמן המחל[ו]קת במנינא ר"ל איזו שנה היא שביעית עד שקצתם מונין שנות הבנין בשנות הקיום וקצתם בשנות החורבן, ויש בין זה לזה חלוק שנה, ומה שהוא שביעית לזה הוא ששית לזה, וכן שקצתם פוסקים ששנת חמשים עולה לכאן ולכאן (ומטפלוהו) [ומטפו להו] לכל מאה תרתי, ויש פוסקים כרבנן ששנת חמשים הוא יובל ואינה עולה לכאן ולכאן עד שנמצא ששנת שביעית לזה היא רחוקה משביעית לזה הרבה כמו שביארנו הכל בראשון של ע"ז (ט':) וודאי אלו היתה שביעית נוהגת להדיא לא נשתקע החשבון עד שיפול בו מחלוקת כל כך ואין בזה ספק. ואף להרב ר' יהודה בר (יוחנן) [ברזילי] מצאתי תשובה שאין השמטת כספים נוהגת בזמן הזה כלל ואף הוא האריך בראיות אלא שאין בהם הכרח, ובסוף תשובתו כתב והמחמיר על עצמו לפטור חובו בשביעית בריחוק מקום יעשה, ובלבד שלא יזיק לאחרים ולהקל על עצמו שלא לפרוע.
ואף בשם הרב רמב"ן מצאתי כתוב שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה כלל אפילו יבא בה לדיני ישראל מדינא דמלכותא דינא, והרי דין המלך שלא יאבד זה חובו בשביעית, אלא שכל מקום מודה הוא אם יש לאותו קהל חותם לדון בדיני ישראל ששביעית משמטתו מדברי סופרים והדברים ברורים כשטתינו.
וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל בראשון של מכות (ג'.) שלא הביא בהלכותיו זו שאמרו שם המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטת, וודאי לא השמיטה אלא מפני שהוא (חותר) [סובר] שאין לה מקום בזמן הזה במקומות הללו, ואע"פ שהביא קצת שמטות מדיני שביעית ופרוזבל בפרק השולח (גטין ל"ו:) לא הביאם אלא למי שרוצה להנהגם במדת חסידות ובמקומות החשובים מארץ. ואף בדומה לזה שכתבנו שאף לדעתו הואיל שנוהג דוקא בסביבות ארץ ישראל ובזמן קביעות הישיבות אני אומר במה שראיתי לרבינו משה בהלכות בכורות מנוסח זה. מצות בכור בהמה טהורה אינה נוהגת אלא בארץ ישראל ואין מביאין בכורות מחוצה לארץ לארץ שנ' ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וגו' ממקום שאתה מביא מעשר אתה מביא בכור, ממקום שאין אתה מביא מעשר אין אתה מביא בכור, ואם הביא אין מקבלין הימנו ולא יקרב אלא הרי הוא כחולין. אלו הם דברי הרב רבינו משה ז"ל, ודעתו שאינו נוהג בזמן הזה כלל, נראה שפסק כר' עקיבא דקאמר הכי במס' תמורה (תמורה כ"א:). והדברים מתמיהים שהרי בבכורות (בכורות נ"ג.) אמרו שלא אמרה ר' עקיבא אלא שלא ליקרב אבל ליקדש כלומ' שהוא קדוש שלא ליאכל לבעלים אלא במומו, ואע"ג דבמעשר בהמה אמרה כדאיתא התם, ודאי בכור ומעשר בחדא מחתא נינהו דהא מקשי מינה לבכור ומשני לה הכי אלמא דבכור נוהג בחוצה לארץ בזמן הזה ליתנו לכהן וליאכל במומו. וכן שמועות התלמוד מוכיחות כן בהרבה מקומות וכדאמרינן התם (שם ל"ו:) התרת בכור לחוצה לארץ ע"פ שלשה בני הכנסת, וכן מצינו שבבבל היו רואין בכורות כדאמרינ' בשלישי של יום טוב (ביצה כ"ז.) אמי ורבינא חזו בוכרי דבי נשיאה הוה, וכן ברבה דחזא בוכרא, וכן במס' בכורות (ג':) ברב מרי בר רחל, ובחולין (מ"ד:) ברב חסדא. וכולהו הני הוי בבבל, עד שמתוך כך הגיה הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל בהגהותיו על רבינו משה ז"ל (הלכות בכורות פ"ח ה"ה) שבכור בזמן הזה נוהג, ואף הרב הנזכר כתבה כן וכתב עוד שמנהג קבוע להם ליתן בזמן הזה בכור לכהן, ומ"מ אומר אני בדומה למה שכתבנו בשביעית שלא נאמרו הדברים אלא לסביבות ארץ ישראל ובבבל לזמן שהיו הישיבות קבועות שם, אבל עכשיו אין דין בכור נוהג כלל אלא בא"י, והמחמיר על עצמו תבא עליו ברכה. ומכל מקום במתנות כהונה ר"ל זרוע לחיים וקיבה ראיתי לאותם התלמידים שאף הם מודים שאין נוהגת בזמן הזה, ואף אנו נוהגים להקל בכך. ואע"פ שהרב אלפסי ז"ל ורבינו משה [כתבו] בהן שנוהגות אף בזמן הזה אף בחוצה לארץ ובסתם משנתנו שאמרו בה (חולין ק"ל.) הזרוע והלחיים והקיבה נוהגת בין בארץ בין בח"ל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, מ"מ אנו נמשכים בה אחר רבותינו הצרפתים שפסקו שאין נוהג בחוצה לארץ כלל וממה שהם פסקו כר' אלעאי שאמר על המתנות ועל ראשית הגז שאין נוהגות אלא בארץ ומגזרה שוה דנתינה נתינה מתרומה, מה תרומה בחוצה לארץ לא אף מתנות וראשית הגז בחוצה לארץ לא, ומה שאמרו במס' ברכות (ברכות כ"ב.) בתלתא סבר כר' יהודה בן בתירה בדברי תורה וכר' (יהושע) [יאשיה] בכלאים וכר' אלעי בראשית הגז, הוא הדין למתנות אלא דנקט חדא והה"ד לאידך. ויש כאן דעת שלישית ממה שראו בתלמוד בחכמים שבבבל שהיו קונסין וממשכנין עליהן. ופסקו מתוך כך בדומה למה שכתבנו בבכור שבבבל ובזמן שהיו הישיבות נקבעות לשם וכן בסביבות לא"י ומקומות הסמוכים לה נוהגת (בדין) [כדין] תרומה ומעשרות, הא בדין שאר ארצות בזמן הזה כלל וכלל לא, וראשית הגז אינו נוהגת אף באותם המקומות, וע"ז אנו סומכים שלא ליתנם כלל, ויש נוהגים ליתנם כדעת הרב אלפסי ורבינו משה ז"ל אלא שרוב העולם נוהגים להקל בכך.
